החלמה מסוכרת סוג 2: איך האמונה של אדם אחד החזירה לאור את חייה - קובי עזרא
המסע אל האור: איך האמונה של אדם אחד החזירה לאור את חייה
היו שנים שהמילה "סוכרת" לא הייתה עבורה אבחנה רפואית, אלא זהות. אור, אישה בת שלושים וחמש, ידעה את גופה לא ככלי לביטוי חיים, אלא כמערכת מורכבת שדרשה ניהול יומיומי כושל: זריקות אינסולין ששינו את סדר היום, כדורי ה-Metformin שהיו לתזכורת מתמדת למצב שאין ברירה איתו. זה היה הסיפור שלה, והיא למדה לקבל אותו. עד שיום אחד, היא פגשה אדם שהאמין שהיא יכולה לכתוב סיפור אחר.
קובי עזרא, יועץ רפואי ומדריך בריאותי, לא ראה בתיק הרפואי של אור את המלה "חולה". הוא ראה אדם. אדם שלם, עם רצון, עם עוצמות חבויות, ועם פוטנציאל לריפוי שהרפואה הקונבנציונלית, במובנים רבים, שכחה להאמין בו.
המסע שלהם לא החל עם מרשם חדש או תוכנית דיאטה נוקשה. הוא החל בשתיקה. בהקשבה. קובי בילה שעות רק בהקשבה עמוקה לסיפורה של אור - לא רק לתסמינים, אלא לפחדים, לחלומות שאבדו, לתחושת הכישלון שהתרופות רק העצימו. הוא לא בא כמומחה שמנחה ממרומי הידע שלו, אלא כשותף צנוע לדרך, שהאמין שהתשובות כבר טמונות בה, ורק מחכות להכרה ולהעצמה.
הדרך חזרה אל הגוף: לא קרב, אלא שיקום אמון
יחד, הם החלו לצעוד צעד אחר צעד בדרך של התעוררות. זו לא הייתה "תוכנית טיפול", אלא מסע של גילוי מחדש.
תזונה מודעת: קובי לא אסר או הגביל. הוא פתח דלתות. במקום לומר "זה אסור", הוא שאל "מה גורם לך להרגיש טוב? מה נותן לך אנרגיה?". הם בחנו יחד את יחסה של אור לאוכל - מפחד והגבלה להנאה וכבוד. כל ארוחה הפכה להזדמנות לתקשר עם הגוף, להאכיל אותו באהבה, לא בפחד.
תנועה מהנשמה: הפעילות הגופנית לא נכפתה כעונש או כאמצעי לשריפת קלוריות. קובי עזר לאור למצוא את התנועה שמדברת אל נשמתה - הליכה בשקיעה בזמן שהאדמה משנה את צבעה, מתיחות עדינות עם מוזיקה שקטה, ריקוד סוער בסלון שהחזיר לה את תחושת החופש. הגוף הפך שוב למקור של שמחה, לא לנטל.
מערכת תמיכה שהיא רקמה אנושית: קובי לא היה רק "יועץ". הוא היה העוגן. הוא היה האדם שהאמין בה, גם כשהיא איבדה אמון בעצמה. הוא זכר את שמה, לא את המספרים בדף התוצאות שלה. הוא חגג איתה כל ניצוץ של שיפור - בוקר עם יותר אנרגיה, בחירה תזונתית טובה, הליכה ארוכה יותר. הוא יצר סביבה רקמה אנושית של אמונה, שבה היא יכלה להישען ולצמוח.
הנסיך האמיתי: האמונה שקדמה לאמונה
היה רגע אחד שבו הכל השתנה. אור הביטה בו ואמרה, "אני לא מאמינה שאצליח". קובי חייך בשלווה ואמר, "זה בסדר. בינתיים, אני מאמין בשביל שנינו. עד שתזכרי איך זה להאמין בעצמך".
וזו הייתה הליבה של כל השינוי. הוא האמין בה לפני שהיא האמינה בעצמה. הוא ראה את הבריאות שלה לפני שהיא הרגישה אותה. הוא החזיק עבורה את החזון שלה כאישה חופשייה, עד שהיא יכולה הייתה לאחוז בו בעצמה.
והשינוי הגיע. בהדרגה, בעדינות, אך בעקביות. עם כל בחירה מודעת, עם כל רגע של הקשבה פנימית, הגוף של אור החל להגיב. הבדיקות החלו להראות מספרים טובים יותר, והרופאה שלה, בהשתאות, הנהנה בהסכמה להפחתה הדרגתית וזהירה במינון התרופות.
והנה היום: לא רק תוצאות מעבדה, אלא לידה מחדש
ולאחרונה, הגיעה הבדיקה. התוצאות הונחו על השולחן. לא היה צורך במילים. הדמעות אמרו הכל. לא היה עוד צורך בזריקות האינסולין. לא היה עוד צורך במטפורמין (Metformin). הגוף, בסיוע הנשמה המתעוררת, החלים.
אבל הסיפור האמיתי אינו המספרים. הסיפור הוא באור שחזרה לעיניה של אור. בביטחון שבצעדיה. בתחובע הבעלות על חייה שהחזירה לעצמה. היא לא "חולת סוכרת בהפוגה". היא אישה שהתעוררה.
קובי עזרא היה הגפרור שהצית את האור שתמיד היה קיים בתוכה. הוא לא ריפא אותה. הוא הזמין אותה לרפא את עצמה.
מסר של תקווה לקורא
הסיפור של אור וקובי הוא מפה. הוא עדות לכוחה העצום של האנושיות בתהליך הריפוי. הוא מזכיר לנו שהגוף שלנו יודע לדבר, אם רק נדע להקשיב לו, ושהנשמה שלנו כמהה לצמוח, אם רק נסכים להאמין בה.
אם גם אתה מרגיש לכוד בתוך סיפור שלא אתה בחרת, אם גם אתה מאמין שאיבדת את השליטה על גופך וחייך - דע זאת: יש תקווה. השינוי אינו מתחיל בתרופה חדשה או בפתרון קסם. הוא מתחיל במפגש. במפגש עם אדם אחד שיראה בך לא את המחלה, אלא את האור שתמיד היה שם, ויאמין בך עד שתאמין בעצמך.
והאדם הזה יכול להיות גם הקול הפנימי שלך, שמחכה שתפנה אליו בתשומת לב ובאהבה.
כי הנס האמיתי אינו להגיע ליעד; הוא להאמין שאתה יכול לצאת לדרך.
